Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בלוג’

נכתב על ידי נטע רביד גולן*

ASTD – האיגוד המקצועי האמריקאי להדרכה ופיתוח ארגוני – הגדול בעולם, עורך בכל אביב כנס גלובלי. השנה ייערך הכנס בדנוור, קולורדו שבארה"ב. הכנס מתקיים בשבוע הבא, בתאריכים 6-9 במאי.

כחלק מהתעדכנות תמידית ולמידת המגמות הגלובאליות – לוטם משתתפת בכנס ומאפשרת גם לכם הקוראים להתעדכן On Line  בחידושים ומגמות בעולם המקצועי. במהלך הכנס אעדכן בבלוג על נושאים חמים, דמויות מרשימות וארגונים מעניינים.

אז מה מחכה לי בכנס:

  • 8,000 משתתפים מ-70 מדינות שונות מסביב לעולם.
  • כמעט 300 סשיינים ב-11 נושאים מגוונים כמו: פיתוח קריירה, ניהול ההון האנושי, פיתוח מנהיגות, טכנולוגיות למידה, הערכה ומדידה, ייעוץ, שיפור ביצועים ועוד.
  • נציגים מ-500 החברות הגדולות בעולם כמו: ג'נרל אלקטריק, אקסון, AT&T , אשר ישתפו מניסיונם.
  • דוברים ויועצים בכירים כמו ג'ים קולינס, מחבר הספרים "גלגל התנופה" ו"לנצח נבנו", ג'ון קאו, מחבר הספרים 'אלופי החדשנות' ו 'ג'אומינג'.

אתר הכנס שופע כבר עכשיו במצגות וחומרים מעניינים וכדאי להציץ. אחת המצגות שמשכה את תשומת לבי מציגה את תהליך פיתוח הקריירות ב-CNH (חברה גלובלית לציוד חקלאי). במצגת ניתן ללמוד על תהליך פיתוח הקריירות בחברה וגם לצפות בתוצאות המרשימות של התהליך, על העלאת רמת המחויבות של העובדים לארגון.

סיסמת הכנס לשנה זו: "learn something new, perform something extraordinary".

אז אני נוסעת ללמוד כמה דברים חדשים ולחזור ולעשות ביחד כמה דברים יוצאי דופן (-:

נתראה בבלוג ב-6-10 במאי.

*נטע רביד גולן היא יועצת ארגונית ומנהלת תחום משאבי אנוש ב"לוטם"

עוד פרטים על נטע

Read Full Post »

נכתב על ידי דנה אפללו*  

אני מתבוננת בפוסטים שמפורסמים כאן בבלוג, כולם מקצועיים, מעניינים ורלוונטיים, ושואלת את    עצמי – כל אחד מהם קיבל X צפיות ואולי אפילו Y תגובות, אך כמה מהם באמת נקראו באופן יסודי ומעמיק? מספר התגובות תמיד קטן בהרבה ממספר הצפיות (אם בכלל קיימות תגובות), מה שמעורר שאלה לגבי מידת ההעמקה והביקורתיות שבקריאת הפוסטים.

תופעה זו כמובן אינה ייחודית לבלוג זה, ואף לא לבלוגים בכלל. כפי שכתוב נהדר בכתבה דיגיטמבלים, העולם החדש מציע לנו אינספור פריטי מידע מאינספור מקורות, כך שסגנון העבודה שלנו עובר מהעמקה ויסודיות, המאפשרת חשיבה ביקורתית, ל'רפרוף' ומעבר מהיר ממקור תוכן אחד לאחר. הוספת הכתבה כקישור לפוסט הנוכחי, היא דוגמא נהדרת לכך – אין ודאות כי הקורא יתמיד בקריאת הפוסט, והציפיה ממני כמי שכותבת במסגרת המדיה הזאת, היא לספק לו מקורות תוכן נוספים.

כתיבה ברשת                                                                                                            

מכאן, אנחנו מבינים שכתיבה ברשת צריכה להיות קצרה, ממוקדת ועשירה בלינקים ובבולטים            (Bullets). כל זאת, על-מנת ללכוד את עינו של הקורא ולשמור על רמת עניין גבוהה בכל רגע. למעשה, הכתיבה צריכה להיות אפילו 'מכירתית', על-מנת לבלוט מעל עשרות אלפי המסרים האחרים המוצעים לקורא בכל רגע נתון (אתם עדיין כאן? (-: ).

האמנם רק ברשת? 

מה בין כתיבה ברשת לבין התנהלות בעולם הארגוני בכלל? לכאורה נעשתה כאן הבחנה בין כתיבה ברשת (במקרה הזה בבלוג) לבין שאר ערוצי התקשורת. אך למעשה, אם נבחן את העברת המסרים בעולם הארגוני, נראה כי התמונה אינה שונה בהרבה:

  • מייל עמוס, שאינו ממוקד ומתומצת, לא תמיד יזכה לקריאה מלאה או לתגובה. הציפייה היא להעברת מסר חדה וממוקדת, כאשר מידה של העמקה עלולה להיחוות כפירוט יתר, העלול אף לגרום לאיבוד עניין.
  • מנהל המוזמן לישיבה, בה הוקצתה לו חצי שעה להצגת נושאיו, לא פעם 'יקוצץ' לעשרים או אפילו לעשר דקות, ותצופה ממנו הצגה לא פחות מלאה, מדויקת ומרשימה.
  • כמעט בכל אירוע בו נכחתי לאחרונה (החל מימי עיון, דרך ישיבות עבודה וכלה בטקסים פורמליים), המציגים לרוב פותחים את דבריהם במילים 'זמננו קצר ולכן לא אאריך בדברים' (מה שעלול לגרום לתחושה של איבוד המשמעות  – האם לא עדיף לעשות פחות, באופן מעמיק יותר?).

אמנם לא תמיד יש לנו את אפשרות הבחירה, אך כל זה משאיר אותי (שוב) עם ההבנה כי בסופו של דבר, האחריות היא עלינו. העולם סביבנו רועש ורוגש, וככל הנראה ימשיך להמטיר עלינו אינפורמציה בכמות הגדולה בהרבה ממה שאנחנו מסוגלים להכיל, ובמקביל ימשיך לצפות מאיתנו לתפקוד אופטימלי. עלינו להחליט איפה אנחנו משתפים פעולה עם האינטנסיביות ותחושת הבהילות האופפת את הסביבה בה אנו עובדים, ובאיזה מקרים אנחנו מתעקשים לעצור, לקרוא עד הסוף  ומרשים לעצמנו אף לחשוב ולהגיב.

תגובות?

 

…ובשילוב רוח הפוסט עם רוח החג – הנה סרטון משעשע המעביר את סיפור יצאת מצרים בכשתי דקות – ככה זה כשעושים את זה בשימוש הטכנולוגיות של היום… (מומלץ לצפות פעמיים)

 *דנה אפללו היא יועצת ארגונית בתחום ניהול מערכות הדרכה ב"לוטם"

עוד פרטים על דנה

Read Full Post »

נכתב על ידי דנה אפללו*

למיטב הבנתי, מקורם של בלוגים אינטרנטיים הוא בכתיבת 'יומנים אישיים' מעומק לבו של הכותב, בכתיבה חופשית אל מיליוני הקוראים הפוטנציאליים.. ברשותכם, אני בוחרת להתחבר לאספקט האישי, יותר מאשר לאקדמי.

אני יושבת כאן מול הדף הלבן (הממוחשב, כמובן), וממלאה אותי תחושה מוזרה. אני? כותבת פוסט, בבלוג? אינני קרובה באופן מיוחד לעולם הטכנולוגיה, ואני אף מוצאת את עצמי חדשות לבקרים מהרהרת עם עצמי ודנה עם ידידיי על השפעותיו מרחיקות הלכת על חיינו.

ובכל זאת – הנה אני כאן.. אולי ההמחשה הטובה ביותר לכך כי אי אפשר להתעלם מהמהפיכה האדירה המתקיימת סביבנו, ומשאירה אותנו עם ה'בחירה' בין ההצטרפות אליה לבין ההישארות מאחור. מי מכם המתעדכן בבלוג של לוטם, כבר בטח קרא את ה-live blogging מתוך החלק הראשון של מרתון הלמידה שלנו, אשר עסק בתחום זה בדיוק, וכנראה הוא זה שהניע אותי להתיישב ולכתוב. אם בזכות החשיפה האדירה לפנים הרבות של הטכנולוגיה בעולם הארגוני, ואם בעקבות הדיונים המעניינים אודות המשמעויות שלה.

השפעותיו של העולם המודרני ניכרות בכל מקום סביבנו. בהתבוננות בשני אנשים ההולכים יחד ברחוב, ועסוקים בשיחה אינטנסיבית – לא אחד עם השני, אלא איש איש בשיחה נפרדת בטלפון הסלולרי; ברכיבה על אופניים ברחובות תל אביב, בה קשה לתפוס את תשומת לבם של הולכי הרגל, ולא די בצלצול פעמון (היסטרי לעיתים..) על מנת 'להעיר' אותם מכתיבת ה sms, או מהעיסוק באייפוד. אפילו באחד השיעורים בתואר ראשון, אי שם בשנת 2003, זכור לי מתרגל שרצה לצייר סמיילי על גבי הלוח, וחייך לעצמו כאשר צייר אותו כך : ) ולא כך 🙂

clip_image002

זה כמה שנים בהן אני מסתובבת לתומי בעולם, מנותקת לחלוטין ואף מתנגדת במפורש לתופעה אדירת המימדים הנקראת "פייסבוק". אני אמנם מבינה באופן רציונלי את היתרונות הענייניים של הרשת החברתית, אשר מאפשרת שמירה על קשר עם מעגלים חברתיים רחוקים, וכן יצירת קשרים חדשים אשר לא בהכרח היו נוצרים אחרת. עם זאת, קשה לי לתפוס כיצד בעולם טרוף זה, בו אנו מבלים שעות עבודה רבות כל כך מול המחשב (כמעט ללא תלות במקצוע בו בחרנו), אנו בוחרים באופן אקטיבי, לכלול בתוך הקופסא הבלתי אנושית הזו, גם את יחסינו החברתיים.

באשר לעולם הארגוני, אשר רובו ככולו מכוון לחסכון בזמן ולייעול תהליכי העבודה, אין ספק כי כלים טכנולוגיים שונים משרתים נאמנה את מטרות אלה. אתייחס לשתי דוגמאות מעולם ההדרכה: נציגי שרות, הנמצאים בדרכם למשמרת, יכולים לקבל את התדריך היומי ישירות למכשיר הסלולרי, ולהגיע לעבודה מעודכנים ומוכנים מראש. והנה, הפלא ופלא, חסכנו לארגון כרבע שעה של עבודה! הדרכות בנושאים שונים, יכולות להיערך באמצעות לומדה אינטרנטית, בה כל עובד יושב בזמנו החופשי – מקבל את החומר, ואף נבחן עליו ומעדכן במערכת "completed". שוב, הטכנולוגיה 'עושה עבורנו' את העבודה – אין צורך במרצה, בתיאום כיתת הדרכה ומועד נוח לכל המשתתפים, או במעקב פרטני אחר נוכחות. אם כך, בשני המקרים, חסכנו זמן יקר. אך מה לגבי המחיר? המשמעות הבולטת ביותר בעיניי היא כי בשני המקרים, צמצמנו בכמה לחיצות עכבר את כמות האינטרקציה הבינאישית בין גורמים שונים בארגון. מנענו מאותם נציגי שירות זמן בו היו יכולים לתקשר ביניהם, להכיר זה את זה טוב יותר וללמוד זה מזה (בל נשכח כי רבע שעה בכל בוקר, כפול מספר הבקרים, מצטבר לפרק זמן משמעותי..). הלומדה האינטרנטית אמנם חסכה לנו את זמנו היקר של המרצה, אך גם מנעה מהמשתתפים את האפשרות הפשוטה לשאול שאלות תוך כדי ההרצאה, או להתעניין וללמוד משאלותיהם של אחרים.

"נבואת הזעם" שלי בעניין זה צופה עולם ארגוני (ואולי אפילו כלל-חברתי..), בו התקשורת הפרונטלית המתקיימת באופן ממשי ולא וירטואלי, הולכת ומתמוססת. לכן, מה רב היה הזעזוע שלי לשמוע את אחד מיועצי לוטם מספר על פעילות outdoor (כזו ה'מכריחה' את האנשים לקום מעמדות המחשב שלהם, להיפגש זה עם זה פרונטלית ו- {ישמרנו האל}  לתקשר ביניהם ישירות), ומציין כי ניתן היה לראות שהחבר'ה שקועים כה עמוק בתקשורת מיילית ווירטואלית, עד כי ניכר שכבר אינם מורגלים בתקשורת פשוטה וישירה.

ואני שואלת את עצמי – האם באמת קיימת בידינו הבחירה לעלות או שלא לעלות על עגלת הטכנולוגיה? אני חושבת על מהפכות טכנולוגיות קודמות לאורך ההסטוריה, ומבינה כי משמעותה של 'אי הצטרפות' או התנגדות, הינה הישארות מאחור. כיצד היה משתלב בחברה אדם אשר סירב לקבל את המצאת הטלפון? או (בדוגמא עדכנית יותר) כמה קל לנו לא להבין, או אפילו לכעוס על מי ש'מעיז' שלא להחזיק בטלפון סלולרי, או אפילו בחשבון פייסבוק?

אני מניחה שזו תהיה החלטה אישית של כל אחד מאיתנו – היכן להתמקם על הציר שבין העולם החדש והישן. על מנת שלא לשאת על כתפיי באופן מתמיד את השאלה המטרידה אודות הכיוון אליו מתפתחת האנושות, ולשמור על שלוותי מבלי לכנס ישיבה בהולה של נציגי העולם המודרני ולהחליט מה עושים עם החיה הזאת – אסיים במסקנה כי עלינו להתאים את עצמנו אל העולם המתחדש, אך בד בבד להשכיל ולשמר את אוצרות העולם הישן. כמו לשבת, לדבר, ולהסתכל אחד לשני בעיניים בזמן שמרימים 'לחיים'… 🙂

*דנה אפללו היא יועצת ארגונית בתחום ניהול הדרכה ומערכות למידה

עוד פרטים על דנה

ShareLike This!

Read Full Post »